מדינת ישראל נ' בוני טיב חברה לבנין ופיתוח בע"מ ואח'

החלטה

ביום 14/9/10 הוגש נגד הנאשמים כתב אישום המייחס להם עבירה בגין העסקת עובדים זרים בלא היתר, ומבלי שקיימו בהתקשרות עימם את התנאים הקבועים בחוק (עבירות לפי סעיף 2 (א), 2(ב)(2),(3),(4),(5) ו-(7) לחוק עובדים זרים, תשנ"א 1991.

עיון בכתב האישום מעלה כי העבירות המיוחסות לנאשמים אותרו בשני מועדי ביקורת, האחת, ביום 7/8/03 עת תשעה עובדים זרים הועסקו לכאורה על ידי הנאשמים באתר בפתח תקווה, והשניה ביום 26/7/04 עת הועסקו לכאורה ארבעה עובדים זרים באתר בראשון לציון.

הנאשמים טוענים כי דין כתב האישום להתבטל מטעמים של שיהוי והתיישנות, ובפרט ביחס לנאשם 2, וכן הם טוענים, כי הקנס בגין העבירה הראשונה הוטל עליהם בחוסר סמכות, באשר הוא נחתם על ידי רכז קנסות ולא על ידי מפקח מוסמך. עוד טוענים הנאשמים, ביחס לאישום השני, כי עומדת להם הגנה מן הצדק, ואפליה משום שמחומר הראיות שבידי המאשימה עולה כי העבירה המיוחסת לנאשמים באישום השני בוצעה בפועל על ידי אחרים, אשר לא הועמדו לדין.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל דעה כי דין הבקשה להדחות.

התיישנות

מהנתונים המפורטים בהודעת המאשימה עולה כי העבירות לא התיישנו:

העבירה נשוא האישום הראשון בוצעה לכאורה ביום 7/8/03, הנאשם 2 נחקר בגינה בחודש דצמבר 2003 , והקנס המנהלי הוטל על הנאשמת 1 ביום 30/1/06, ביום 8/2/07 ביקשה הנאשמת ארכה לצורך הגשת בקשה להשפט ומשזו ניתנה לה הגישה את בקשתה להשפט ביום 29/6/08. ביני לביני, בשנת 2008 אף בוצעה שלמת חקירה על דרך של הנפקת תעודת עובד ציבור.

העבירה נשוא האישום השני בוצעה לכאורה ביום 27/6/04, הנאשם 2 נחקר בגין העבירה באוקטובר ובנובמבר 2004, הקנס המינהלי הוטל על הנאשמת 1 ביום 5/9/06, ביום 8/2/07 ביקשה הנאשמת ארכה לצורך הגשת בקשה להשפט ומשזו ניתנה לה הגישה את בקשתה להשפט ביום 29/6/08.

אין חולק כי עניין לנו בעבירה מסוג עוון, שתקופת ההתיישנות שנקבעה לה עומדת על 5 שנים.

כידוע, סעיף 9 (ג) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב - 1982 קובע כדלקמן:

בפשע או בעוון אשר תוך התקופות האמורות בסעיף קטן (א) נערכה לגביהם חקירה על פי חיקוק או הוגש כתב אישום או התקיים הליך מטעם בית המשפט, יתחיל מנין התקופות מיום ההליך האחרון בחקירה או מיום הגשת כתב האישום או מיום ההליך האחרון מטעם בית המשפט, הכל לפי המאוחר יותר.

סעיף 22א (ב) לחוק העבירות המינהליות, התשמ"ו – 1985 מוסיף וקובע כי :

לענין התיישנות עבירה כאמור בסעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי או בכל חיקוק אחר הקובע מועד התיישנות עבירה, לפי הענין, יראו את מועד הטלת הקנס כמועד ההעמדה לדין, ואולם אין במועד הקבוע בסעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי או בחיקוק כאמור, לפי הענין, כדי למנוע הגשת כתב אישום נגד מי שביקש להישפט לפי חוק זה או להמיר כתב אישום בקנס מינהלי, אף אם עבר אותו מועד.

על יסוד האמור בהוראות החוק ניתן לקבוע, כי בענייננו אירעו בכל אחד מהתיקים לכל הפחות שני אירועים מנתקים, כמשמעם בסעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי, האחד, עת הוטל הקנס המנהלי על הנאשמת 1 בשנת 2006 והשני - עת החליט בית הדין ליתן לנאשמת 1 ארכה להגיש בקשה להשפט - בשנת 2008. לנוכח האור ברי כי העבירות לא התיישנו.

טענת ההתיישנות ביחס לנאשם 2

עיון במסמכים שהמציאו הצדדים לבית הדין מעלה כי מלכתחילה סברה המאשימה כי אין מקום להחמיר עם מבצעי העבירה וכי בנסיבות העניין ניתן להסתפק בהטלת קנס מנהלי על הנאשמת 1, ולהמנע מנקיטת הליכים פלילים כנגד אחרים. מטבע הדברים, משמעות הבחירה באפיק המנהלי, בנסיבות העניין, היתה כי הנאשם 2 לא היה אמור ליתן את הדין, בדרך כלשהי בגין העבירה המיוחסת כיום לנאשמים. (ודוק, על פי תקנות העבירות המנהליות (קנס מנהלי – עובדים זרים), תשנ"ב 1992, נקבעה העבירה שבסעיף 2 (א) לחוק עובדים זרים כעבירה מנהלית, ואילו העבירה הקבועה בסעיף 5 לחוק עובדים זרים (שעניינה אחריות מנהל) לא נקבעה כעבירה מנהלית. כתוצאה מכך, לא ניתן להטיל קנס מנהלי על מנהל חברה בגין עבירה לפי סעיף 5 לחוק עובדים זרים, ולפיכך הקנס המינהלי הוטל על הנאשמת 1 בלבד).

לאחר שהוברר כי אין בדעתה של הנאשמת 1 לשלם את הקנס המנהלי שהוטל עליה, ולאחר שהמאשימה השלימה את החקירה, והתיק הועבר לתובע מוסמך, סברה המאשימה כי העברת העניין לפסים של ניהול משפט פלילי נגד הנאשמת 1, על כל המשאבים הכרוכים בכך, מצדיקה את צירופו של נאשם 2 לכתב האישום.

בהקשר זה יש מקום לציין כי תכלית חקיקתו של חוק העבירות המנהליות היתה להעמיד בידי רשויות האכיפה אמצעי נוסף, בצד הסמכות הרגילה שבידי התביעה, ליזום הליכים פלילים, על מנת שניתן יהיה לפעול באופן יעיל מידתי ואפקטיבי לאכיפת החוק.

אין לכחד, כי בפיתוח המסלול המנהלי שקל המחוקק בין היתר את היתרון שבהפחתת העומסים על המערכת המשפטית, מקום שניתן להשיג את תכלית ההליך הפלילי באמצעים אחרים, ואולם יתרונו המהותי, הוא בכך שהוא מאפשר יצירת הרתעה כלכלית משמעותית ואפקטיבית, מבלי להכתים את מבצע העבירה בכתם של הרשעה פלילית, ותוך השקעת מאמצים נמוכים יחסית מצד רשויות האכיפה.